עוולת הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשל"ז-1977, מהווה כלי משפטי מרכזי להטלת אחריות נזיקית בגין הפרת הוראות חקיקתיות. עוולה זו מאפשרת לניזוק לתבוע פיצויים מהמזיק במקרים בהם הפרת החובה החקוקה גרמה לו נזק.
יסודות העוולה
להוכחת עוולת הפרת חובה חקוקה, נדרש להוכיח את התקיימותם של ארבעה יסודות מצטברים:
- קיומה של חובה חקוקה: נדרש להראות כי קיימת הוראת חוק המחייבת את המזיק בהתנהגות מסוימת.
- החובה נועדה לטובת הניזוק: יש להוכיח כי מטרת החקיקה היא להגן על האינטרס של הניזוק מפני נזקים מסוג הנזק שנגרם.
- הפרת החובה: נדרש להראות כי המזיק התרשל ולא קיים את החובה המוטלת עליו.
- קשר סיבתי בין ההפרה לנזק: יש להוכיח כי הנזק שנגרם לניזוק נגרם כתוצאה ישירה מהפרת החובה על ידי המזיק.
הוכחת יסודות העוולה
- קיומה של חובה חקוקה: איתור חובה חקוקה רלוונטית יכול להיעשות באמצעות עיון בחקיקה ראשית (חוקים) וחקיקה משנית (תקנות).
- החובה נועדה לטובת הניזוק: בחינת כוונת המחוקק תוך ניתוח לשון החוק, תכליתו וההקשר החברתי בו נחקק.
- הפרת החובה: הוכחת התרשלות מצד המזיק תוך בחינת התנהגותו אל מול אמות מידה אובייקטיביות של סבירות.
- קשר סיבתי: הוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לנזק שנגרם.
הגנות אפשריות
הנתבע יכול לטעון להגנות שונות, כגון:
- אשם תורם: טענה כי הניזוק תרם בנסיבות המקרה להתרחשות הנזק.
- עילת כריתה: טענה כי קיימת הוראת חוק מפורשת השוללת את תחולת עוולת הפרת חובה חקוקה במקרה הנדון.
- אי-צפיות: טענה כי הנזק שנגרם לא היה צפוי כתוצאה מהפרת החובה.
פסיקה רלוונטית
בתי המשפט בישראל דנו רבות בעוולת הפרת חובה חקוקה לאורך השנים. להלן מספר דוגמאות לפסיקה רלוונטית:
- ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לה(1) 113 (1980):
בית המשפט העליון קבע כי חובת הזהירות המוטלת על רשות מקומית כלפי תושביה נועדה להגן עליהם מפני נזקים, וכי הפרת חובה זו עשויה להקים עילת תביעה בגין רשלנות. - ע"א 377/85 בן ציון נ' כנרת, פ"ד מא(3) 440 (1987):
בית המשפט העליון הדגיש את הצורך להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לנזק שנגרם.
עוולת הפרת חובה חקוקה מהווה כלי משפטי חשוב להטלת אחריות נזיקית בגין הפרת הוראות חקיקתיות. הוכחת יסודות העוולה דורשת בחינה מעמיקה של נסיבות המקרה, תוך התחשבות בלשון החוק, תכליתו והפסיקה הרלוונטית.
עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות, המהווה נדבך מרכזי בדיני הנזיקין, מאפשרת לניזוק לתבוע פיצויים מהמזיק במקרים בהם התרשלותו גרמה לו נזק. עוולה זו אינה דורשת הוכחת כוונה זדונית מצד המזיק, ודי בהוכחת התנהגות רשלנית שהובילה לנזק.
יסודות עוולת הרשלנות:
- חובת זהירות: נדרש להוכיח כי בין המזיק לניזוק קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובת זהירות מושגית נבחנת בהתאם לאמות מידה חברתיות וסבירות, תוך ניתוח מערכת היחסים בין הצדדים. חובת זהירות קונקרטית בודקת האם אדם סביר היה צופה את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו.
- הפרת חובת הזהירות: יש להוכיח שהמזיק התרשל ולא נהג כאדם סביר בנסיבות המקרה. התרשלות יכולה להיגרם כתוצאה ממעשה (כמו נהיגה פרועה) או מחדל (כמו אי-הצבת שלטי אזהרה).
- קשר סיבתי: נדרש להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההפרה של חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם. קשר סיבתי עובדתי בודק האם הנזק לא היה נגרם אלמלא התרשלות המזיק. קשר סיבתי משפטי בודק האם הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהתנהגותו הרשלנית של המזיק.
- נזק: נדרש להוכיח כי נגרם לניזוק נזק ממשי, כגון נזק גופני, נזק נפשי או נזק רכושי.
הגנות אפשריות:
הנתבע יכול לטעון להגנות שונות, כגון:
- אשם תורם: טענה כי הניזוק תרם בנסיבות המקרה להתרחשות הנזק.
- אי-צפיות: טענה כי הנזק שנגרם לא היה צפוי כתוצאה מהפרת חובת הזהירות.
- כריתה: טענה כי קיימת הוראת חוק מפורשת השוללת את תחולת עוולת הרשלנות במקרה הנדון.
אין באמור להוות משום המלצה או ייעוץ מקצועי – לפני ביצוע כל פעולה יש להתייעץ באופן פרסונלי ופרטני עם מומחה מוסמך
